(מתוך ההקדמה לאסופה:) בבוקר יום שבת, חג שמחת תורה תשפ״ד, שבעה באוקטובר 2023, התעוררנו כולנו למציאות שקרעה את לבנו ממעמקים, אך הותירה רבים ורבות מאיתנו ללא מילים.
המתקפה האכזרית על יישובי העוטף והנגב המערבי, מספרם הלא נתפס של החטופים והחטופות, חלק ניכר מהם עדיין לא שבו גם בעת כתיבת השורות הללו, המלחמה שפרצה מיד ומתחוללת מאז גם בצפון, החיילות והחיילים שנופלים במהלכה ונפצעים, עשרות אלפי המפונים ששגרת חייהם נבזזה, וכן, גם ממדי ההרס והחורבן מעברו השני של הגבול. כל אלו הותירו רבות ורבים באלם, על סף תהום שהולכת ונפערת נוכח הבנת המציאות: האם אנו חוזים בדמדומי שקיעה או בחושך שלפני זריחה? האם הסיפורים שסיפרנו לעצמנו במהלך השנים מחייבים מחיקה, שכתוב או שמא את תחילתו של סיפור חדש? האם יש בידינו הכלים והמילים לנסח את שאינו ניתן לניסוח?
על אף שאנשים כותבים זקוקים פעמים רבות למרחק, לפרספקטיבה, לאורך נשימה, יש חשיבות גם לתיעוד בזמן אמת, מתוך קרבה לאירועים המתרחשים. יש חשיבות לנסח את התחושות, המחשבות והשאלות כפי שהן נחוות בלב השבר, טרם עיבודו ולפני שהזמן עושה בהן את שלו. לכן פנינו לבוגרות ולבוגרי תוכניות מנדל השונות – מנהיגים ומנהיגות בזירה החינוכית, החברתית והתרבותית – בבקשה לכתוב לנו מסות אישיות קצרות ולנסות למנות את האופנים השונים שבהם האירועים הגדולים חלחלו אל חיי היומיום ואל הפעילות שלהם. שאלנו אותם באיזו מידה ובאיזה אופן שינו אותם מאורעות התקופה והשפיעו על עשייתם ותפיסותיהם.
כבר בשעות הבוקר של אותה שבת, עוד בטרם התבררו ממדי האסון, שאלו את עצמם רבים ורבות מבוגרי תוכניות הקרן היכן הם נחוצים; היכן יוכלו להושיט יד ולסייע. צו מצפונם, מחויבותם העמוקה לחברה הישראלית, ניסיונם המקצועי וההכרה שעשייה בעת הזאת מגלמת את משמעותה העמוקה של מנהיגות הם שהובילו אותם לעשות מעשים – להקים חמ"לים, ליצור מסגרות חינוך לילדים וילדות מפונים, לדאוג למזון ולמיגוניות לאנשי הכפרים הבלתי מוכרים הפזורים ברחבי הנגב, להקים מרחב טיפולי לניצולי הטבח, לספק מידע נחוץ על אודות טיפול והתמודדות עם טראומה בחברה החרדית. העשייה החינוכית והחברתית הענפה, כמו גם החיכוך הגבוה עם המציאות הנוראה, הולידו מבט מיוחד המשלב בין הארצי והמעשי לבין ההגותי והרפלקטיבי.
השאלות שמעלים החיבורים באסופה נעות בין האישי לחברתי, וייחודה של האסופה טמון במבט ביקורתי ונוקב שצף מתוך השטח, מלב העשייה החברתית. מתוך המבט על האישי והחד-פעמי עולות שאלות גדולות על מנהיגות ועל שינוי, על הסתגלות וזהות, על ערכים ומשמעותם, על תפקיד החינוך ותפקידם של מחנכים ומחנכות, על מגדר ועל חיים משותפים. החיבורים מנסים לתת פשר לכאוס ולשבר, לטראומות של אובדן ועקירה, וכמעט מעל כולם מרחפת שאלת המשמעות של הבית, במובניו המיידיים והמטפוריים.
כשהתחילו להגיע לידינו המסות, גילינו שכל חיבור חושף עוד טפח מהשבר שביקע את האדמה שעליה אנו פוסעים. לצד זאת, שמחנו לגלות מופעים מעוררי השראה של מנהיגות, של חיבורים, של שיח, וכן, גם של תקווה.
יצירות האמנות הנכללות באסופה – תצלומים ורישומים – נעשו גם הם על-ידי בוגרי ובוגרות מנדל. האמנות מגיבה אל החברתי ואל הפוליטי בדרכים שונות ומגוונות. לצד יכולתם של היוצרים להעניק עדות ישירה למתרחש, יש מי שבוחרות ובוחרים לעסוק באירועים מתוך זיקה עקיפה ומשתמעת שאינה משמשת כאילוסטרציה אלא מעוררת דרכי התבוננות חדשות, מרובדות ומגוונות. אנחנו בחרנו ביצירות שזיקתן אל האירועים עקיפה ולא ישירה בהכרח.
רבות מהיצירות התהוו לפני שבעה באוקטובר והן מקבלות עתה פרשנות שונה בתכלית. הנגב המערבי ואזורים רבים נוספים ברחבי הארץ, הם עתה מרחבים רווי טראומה. מעניין לציין שאף כי מקצת בוגרי ובוגרות מנדל עוסקים ביצירה באופן שוטף, רק חלק קטן מהם הגיב עד עתה לאירועי שבעה באוקטובר.
באתר ״לא ארחף בחלל״, האמת לא נחשפת במפגש עם האור, אלא צצה דווקא בניסיון להתחיל לגשש באפלה, בניסיון לדבר זה עם זה בעודנו הלומים, בעצם האפשרות להבין. כמאמר שירה של זלדה, ״לא ארחף בחלל״, כל אחד ואחת מן הכותבים מקיים איזו הבטחה, הן אל מול הקהילה שבה הוא או היא פועלים, והן במחויבות אישית עמוקה לא להיבלע בענן, לא להיכנע ככתב מחויבות אישי וחברתי, לא להשלים עם חוסר האונים ולא להתמסר רק לכאב שעדיין הולם בנו:
לֹא אֲרַחֵף בֶּחָלָל
מְשֻׁלַּחַת רֶסֶן
פֶּן יִבְלַע עָנָן
אֶת הַפַּס הַדַּקִּיק שֶׁבְּלִבִּי
שֶׁמַּפְרִיד בֵּין טוֹב לְרָע.
אֵין לִי קִיּוּם
בְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקּוֹלוֹת
שֶׁשָּׁמַעְתִּי בְּסִינַי.
זלדה,
שנבדלו מכל מרחק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1984
ואף שאנו רחוקים מהיום שבו נוכל לומר שמשהו מאירועי שבעה באוקטובר נמצא מאחורינו, הכותבים והכותבות מצליחים למצוא תקווה ונחמה ברגעים חולפים, בחילופי מילים בין אנשים, במחוות קטנות, ברגשות, ובעיקר בהתעקשות לעשות את מה שצריך לעשות ולהיענות למי שקורא לנו, ותמיד לזכור את הפס הדקיק שבלב, שמפריד בין טוב לרע.
יניב איצקוביץ', יפה בניה, דנה אריאלי, נעמי מנדל לוי
